כשכל צעדצריך אישור.

בקבלה מדברים על ״תיקונים״: דפוסים שחוזרים בחיים שלנו, והם בדיוק המקום שבו אנחנו אמורים לצמוח. אחד התיקונים הנפוצים ביותר הוא הצורך באישור.

הוא לא תמיד נראה כמו ״תגידו לי שאני בסדר״. לפעמים הוא נראה כמו הסבר ארוך מדי למחיר. כמו ריקנות אחרי שעזרתם למישהו והוא לא אמר תודה. כמו השוואה אינסופית למי שנראה מצליח יותר.

הרעיון בשיעורים הוא לא להפסיק לרצות הכרה. זה אנושי. אלא לשים לב מתי ההכרה הופכת לדלק היחיד, ולבנות מקור פנימי שמחזיק גם כשהיא לא מגיעה.

הודעות ארוכות שמסבירות ומצדיקות. קושי לסיים פוסט בלי לבדוק כמה אהבו. תחושת עלבון כשלא מזכירים אתכם.

ובקצה השני: הימנעות מחדרים שבהם אנשים ״גדולים״ מכם, כדי לא להרגיש קטנים. בשיעורים חוזר עיקרון הפוך: לחפש את החדר שבו אתם הכי פחות יודעים. שם גדלים.

מטפל שולח ללקוח חדש הצעת מחיר. ההודעה כוללת שלוש פסקאות: למה המחיר כזה, כמה שנים הוא בתחום, שיש גם אפשרות להנחה. הלקוח לא שאל אף אחד מהדברים האלה. בהצעה הבאה הוא שולח שתי שורות, והלקוח מאשר תוך שעה.