כאב הוא בלתי נמנע.סבל הוא כבר סיפור.

יש הבדל בין מה שקרה לבין מה שעשינו עם מה שקרה. עסקה שלא נסגרה, לקוח שעזב, מילה פוגעת: אלה אירועים. הם כואבים, ולא צריך להעמיד פנים שלא.

אבל כמעט מיד מגיעה שכבה שנייה: פרשנות. ״זה אומר שאני לא מספיק טוב״. ״זה תמיד קורה לי״. ״אין סיכוי שזה יעבוד״. ואחריה שכבה שלישית: התנגדות. ״זה לא היה אמור לקרות״. ומשם הדרך לסבל ממושך קצרה מאוד.

אירוע, פרשנות, התנגדות, סבל. אי אפשר לבטל את השלב הראשון. אבל אפשר לשים לב לשני, ולהפסיק להאכיל את השלישי. תודעה גבוהה לא מבטלת כאב. היא מקצרת את הזמן שבו נשארים בו.

מישהו לא ענה להודעה, ותוך עשר דקות כבר כתבנו בראש שלושה תסריטים על מה זה אומר עלינו. האירוע: הודעה בלי תשובה. כל השאר תוספת שלנו.

הכאב נגמר מהר. הסיפור יכול להימשך חודשים, ולנהל החלטות שלא קשורות בכלל לאירוע המקורי.

לקוחה ותיקה כותבת שהיא לא ממשיכה. זה כואב. היה קשר, הייתה הכנסה קבועה, ועכשיו יש חור.

תוך שעה, הכאב כבר קיבל שם אחר: ״כולם בסוף עוזבים״, ״אני לא מספיק טובה במה שאני עושה״, ״אם היא עזבה, גם אחרים יעזבו״. ומהסיפור הזה מגיעות החלטות: להוריד מחירים לכולם, להפסיק לשווק כי ״ממילא לא עובד״, לעבוד בלילות כדי להוכיח משהו.

האירוע היה אחד. הסבל ייצר שלוש החלטות שאף אחת מהן לא קשורה אליו.