מה שמסתיר את האורגם שומר עליו.

בקבלה יש מושג שנקרא ״קליפות״: כוחות שעוטפים את האור ומסתירים אותו, כמו קליפה של פרי או צדפה סביב פנינה. הקליפה גם מגינה על האור וגם מונעת ממנו לצאת.

בשפה של חיים, הקליפות הן ההגנות שבנינו: הציניות, השליטה, ה״לא אכפת לי״, הצורך להיות צודקים. הן עזרו לנו פעם. היום הן מסתירות.

ובקריאה הזאת, חלק מהכאב שאנחנו חווים הוא רגע שבו קליפה נסדקת. זה כואב, כי ההגנה נשברת. אבל זה גם הרגע שבו משהו אמיתי יכול לצאת החוצה.

ביקורת שחודרת בדיוק איפה שהכי רגיש. פרידה שמפרקת תדמית. כישלון שמכריח להודות במה שהסתרנו.

מישהו שתמיד היה ״החזק במשפחה״ מקבל תגובה קשה מבן שלו: ״אתה אף פעם לא באמת פה״. בהתחלה הוא מתגונן. אחר כך, לבד, הוא מבין שהחוזק שלו היה גם קיר. הכאב של המשפט הזה פתח לו שיחה שלא הייתה אפשרית קודם.