״חשבתישזה רוחניקי ושטויות.״

לפני שנתיים, הוא אומר, אם היה שומע את עצמו מדבר היום על קבלה, כנראה היה צוחק על עצמו. הוא חשב שזה ״רוחניקי ושטויות״.

מה השתנה

לאחרונה הוא התחיל להיפתח לעולם הזה, בעיקר דרך התכנים של המרכז, ואז הגיע לכנס. הוא מתאר את הידע שם כ״שווה זהב״ ואת האווירה כגבוהה, עם אנשים טובים וסביבה מעניינת.

היום

והוא פונה דווקא למי שחושב כמו שהוא חשב פעם: שזה רוחני מדי, מביך או לא בשבילו. ההצעה שלו: לנסות. ״מקסימום יצאתם רוחניקים.״

תוצאות וחוויות אישיות. אין בכך הבטחה לתוצאה זהה.

ציניות היא אחת ההגנות הכי מתוחכמות: היא חוסכת את הסיכון להתאכזב, ונראית כמו חוכמה. בשפה הקבלית, היא קליפה. והיא גם עולה משהו: כל מה שנפסל מראש, לא נבדק אף פעם.

וזה מתחבר למילה ״לכאורה״: ״זה שטויות, לכאורה״. מספיק להשאיר את המשפט פתוח כדי שיהיה מקום לנסות. ומי שניסה, יכול להחליט מתוך ניסיון ולא מתוך דעה.

בדעה נחרצת על משהו שמעולם לא ניסיתם. בחשש שיחשבו שאתם ״רוחניקים״. בבדיחה שמגינה עליכם מלהתעניין.