״לחפור איפהשלא נוח לי לחפור.״

היא חיפשה משהו שיעזור לה לשבור את המחסומים, בלי הבטחות ובלי ״שיטות וסיסטמים״. קודם כל, שישבור לה את הפחד.

העבודה שלה לוקחת זמן, והיא לא יכולה להכפיל את עצמה. אז יש גבול לכמה עבודות אפשר לעשות בחודש, גבול שהיא קיבלה בהשלמה: ״אני צריכה גם לישון ולאכול״.

מה השתנה

היא לא אדם מאמין, ועדיין לא הרגישה שמנסים למכור לה משהו דתי. היא הרגישה שגורמים לה לחפור איפה שלא נוח. ״זה היה מאוד לא נוח, אבל זה עשה את העבודה, ממש.״

היום

היא מסכמת שהרבה מאוד דברים השתנו.

תוצאות וחוויות אישיות. אין בכך הבטחה לתוצאה זהה.

אנחנו מציגים את הקבלה כמסגרת ופרשנות, לא כדת שצריך להאמין בה. והסיפור הזה מראה למה: אפשר לא להאמין, ועדיין להשתמש בה כמפה לעבודה פנימית.

בקבלה מדברים על ״קליפות״: ההגנות שעוטפות את האור. הן נבנו כדי להגן, ולכן הן יושבות בדיוק במקומות שהכי לא נוח לגעת בהם. החפירה במקום הלא נוח היא לא עונש. היא הדרך היחידה להגיע למה שמתחת.

בנושא שמשנים כל פעם שהשיחה מתקרבת אליו. בפחד שמתלבש ב״זה פשוט לא בשבילי״.